"הביכור" הקסום/ סיפורה של אייר שוורץ

בחג השבועות האחרון אזרתי אומץ לחשוף בפני העולם (כלומר המדיה החברתית) את הביכור שלנו.
ילד הקשת הכפולה.
לקח לי חודשיים שלמים לצלם את ה-תמונה, בה הוא שוכב במרכז, לבוש בבגד עם קשת בענן שנקנה כחלק ממחשבה מתוכננת מאוד על התמונה הזו… ומסביבו 228 מזרקים של קלקסן.

אותו קלקסן שקיבלתי בתור טיפול מניעתי כי אחרי שתי הפלות והמון המון בדיקות, לא מצאו שום בעיה.
הרופא המליץ לי לקחת קלקלסן עד שבוע 13. אבל אני? פחדתי פחד מוות. פחד שאישה שלא עברה אובדן הריון לא מכירה… אבל אני עברתי, פעמיים.
והמחשבה על להפסיק להזריק את מה שאולי עוזר לעובר שלי? ממש לא. אז הזרקתי, עד שבוע 37. באישור הרופא, אך נגד המלצתו.
וכל כאב של זריקה, נתן לי תחושה של מעט שליטה בכל חוסר הודאות הזה של הריון ולידה. הנה, אני עושה משהו אקטיבי לעזור לו…
וגם בשבוע 37, כשהפסקתי להזריק כדי שלא אצטרך לקבל זירוז/ לא אוכל לקבל אפידורל, פחדתי פחד מוות כי החרדה הייתה נוכחת כל הזמן.
אבל ביחד איתה היה קיים גם אושר ותחושה של חופש! חופש מלנסות לאתר מתי הביוץ, חופש מלחכות כל חודש ולהתפלל שלא תגיע הוסת, חופש מלחשוב על הזמן על הריק שבבטן אחרי אובדן…

כמה חיכיתי שהבטן תצא כבר החוצה! אבל היא התחשבה בי, ידעה שאני לא מוכנה לספר על ההריון כמו בפעמים קודמות כי אז הייתי צריכה לספר גם כשהוא נגמר… לקח לי זמן, עד אמצע חודש חמישי, והבטן? זרמה איתי… ויצאה רק בסוף חודש חמישי. ואני רציתי שהיא תהיה ענקית, עצומה! כדי שאלך ברחוב וכולם, כל העולם, יראה שאני בהריון, בלי צל של ספק! ושוב, היא שיתפה פעולה.. הייתה לי בטן ענקית ענקית ענקית! ואני? הלכתי עם בגדים צמודים! סוף סוף אני זו שהולכת כמו ברווז עם תינוק בריא בבטן!
כמה הערכתי כל בחילה, כל מכאוב… כל לילה של חוסר שינה או כל הירדמות באמצע היום. כל בכי הורמונלי או רצון לאכול רק עגבניות (כן, כן, זה מה שרציתי כל הזמן), כי כל תסמין הזכיר לי והבהיר לי- שאני עדיין בהריון!
וגם הוא, הבן האהוב שלי שבבטן קראנו לו רימוני (כי סיפרנו על ההריון בראש השנה ובמקרה הוא היה בגודל של רימון), ידע שאמא דואגת ומפחדת.. והוא בעט ובעט ובעט! כל הזמן סימן לי שהוא שם ושהוא לא הולך לשום מקום…

ואכן, ב-26.3.2020, בשעה 06:18, נולד הבן שלי, אהבת חיי, אחרי 41+5 שבועות בבטן שלי.
הריון שלישי, ילד ראשון.
אני עדיין המומה מזה שהוא נוצר וגדל אצלי בבטן. עדיין המומה שהצלחתי.
כי שני אובדני ההריון ערערו אותי, למרות שלא נמצאה בעיה.
וכשהייתי בתוך הבור השחור, באמצע הסערה, לא האמנתי שמישהו ארגיש יותר טוב… אבל אחרי הסערה, יוצאת השמש לאט לאט… ואז נגלית לעינינו קשת בענן מרהיבה.
והבן שלי? החזיר לי את התקווה, את האמונה בעצמי ובגוף שלי… הכניס כל כך הרבה צחוק, אושר, אור וצבע לחיים!
ממש כמו קשת בענן.

כאן בהמשך אני כותבת על התחושות והרגשות במהלך האובדים הראשונים. על הקנאה, העצב, הכעס… על הצלקות שלעולם ישארו על ליבי אבל שבזכותן אני מרגישה שצמחתי בתור אישה ובתור אמא, ולמדתי להעריך באמת את הכל. לילה ללא שינה? חיכיתי לזה. קקי גב? זה היה החלום שלי. הוא קרע את שרשרת הזהב? סוף סוף יש עלי יד קטנה ושובבה שמושיטה ידיים לתפוס הכל…
אני לא יודעת איזו אמא הייתי אם לא הייתי חווה את האובדנים. וגם לעולם לא אדע. אבל אני אומרת תודה על כך שאני אמא עכשיו.

לא אשכח לעולם את הרגע בו התעוררתי בבוקר, כמה שעות בלבד אחרי שהרופא אמר לי בעצב שאין דופק. כאב חד כל כך פילח לי את החזה. כשיצאנו מהרופא הייתי בהלם מוחלט. בן הזוג שלי היה כל כך עצוב וכועס שהוא לא היה מסוגל לדבר עם המשפחות שלנו ולהודיע להן. אז אני, עם עובר מת בבטן שלי ולב שבור לרסיסים, התקשרתי לשבור את הלב גם להורים ולאחים והאחיות שלנו.
אבל בבוקר שאחרי, כבר לא הייתי בהלם, כבר לא אמרתי לעצמי בראש פעם אחר פעם "זה לא קורה עכשיו, זה לא קורה שוב". בבוקר שאחרי הרגשתי את הפצע, את הבור הנורא הזה שנפער. וגם עכשיו, כשאני כותבת, אני מרגישה את הצלקת בלב שלי. היא תישאר שם לעולם. ולידה צלקת נוספת. כי איבדתי שני הריונות.

ב-26/2/2018 גיליתי שאני בהריון ראשון…חצי מתוכנן, מאוד מפתיע, הצלחה מסחררת אחרי הניסיון הראשון (הריון ספונטני!).
זה הגיע לי מהר מידי, מלחיץ מידי, תמיד אמרו לי שזה לוקח כמה חודשים לא? אבל עדיין שמחתי לדעת שאצלנו הכל בסדר, שזה קורה מהר…
ההריון נגמר בהפלה בשבוע 7.
ואיתו נעלמו התמימות והרוגע…והגיע לחץ נוראי, המירוץ להריון נוסף.