ההתמודדות שלי לאחר ההפלה
כשגילינו על כך שהעובר שלנו לא המשיך להתפתח ולא היה לו דופק מהר מאוד הבנתי שאני חווה משבר.
מה שכן, לא היה לי מושג שהצלילה החדה למטה היא מה שתגרום לי שבוע לאחר מכן לעלות לפני השטח, אחרי המון זמן, ככה הרגשתי להפתעתי הרבה.
ששחיתי הרבה זמן עם אבנים עליי, החזקתי אותם חזק חזק קרוב אליי ולא יכולתי להוריד אותם ממני, מה שגרם לזה שלא יכולתי לעלות ולנשום אוויר.
אחזור שוב על המסר הראשון שלי למי שעוברת עכשיו משבר – זה בסדר לכאוב להתייסר ולבכות, זה בסדר להיות שם זה טוב לבכות ולא להעמיד פנים שהכל בסדר כשלא הכל בסדר.
אחרי כמה ימים שהרגשתי נורא כבר לא הייתי כבר מסוגלת לענות לאנשים ששאלו אותי מה קורה.. בסדר הייתי עונה אבל התפוצצתי מבפנים, אני לא הייתי בסדר,
וזה גרם לי להשאר בראש שלי ושם בתוכו היה לא טוב.
אבנר בעלי ייעץ לי לכתוב על זה וככה עשיתי, לקחתי את זה צעד אחד קדימה וגם פרסמתי את זה בפייסבוק וזה התגלה כצעד שעזר לי להתחיל בתהליך הריפוי.
פחדתי שירחמו עליי, פחדתי שיקטינו מהחוויה שלי, פחדתי ובכל זאת לחצתי share
חשפתי את נשמתי בבוקר ועד הערב משהו בהרגשה שלי השתנה, כל שעה שעברה ועם כל תגובה והודעה וטלפון הרגשתי יותר טוב ופחות לבד,הייתי במקום יותר טוב הודהמתי מכמה שהשתפר מצב רוחי, הרגשתי שקיבלתי תרופה, טבעית.
גיליתי מחדש את כח השיתוף ואת העוצמה שאתה מקבל מזה.
זה הפוסט שרשמתי
מנסיוני ככל שתדברי ותשתפי יותר ,כמה שלא בא לעשות את זה, ההרגשה שלך אחרי תהיה יותר טובה,אל תדחיקי ואל תתביישי ואם את כועסת תכעסי ואם את צריכה אני אכעס על העולם ביחד איתך:)
דבר שלישי וכל כך לא ברור, בנקודה הכל כך נמוכה שהייתי מזה הרבה זמן, הצלחתי לפעול על מנת לתקן יחסים שלא עבדו, חזרתי למצב של קרבה ואהבה עם בן אדם שהיה חלק משמעותי בחיי ולא דיברנו תקופה מאוד ארוכה.
כשיצאתי מהרופאה שבישרה לנו שאין דופק לעובר הרגשתי את חסרונו..
כשיצאתי מהניתוח והוא לא היה, הרגשתי את החוסר שלו..
וכשהתאבלתי בבית והוא לא היה בכיתי גם על ההפלה וגם על חסרונו, הוא תמיד היה שם לפני ולחוות את החוויה הזו בלעדיו העצימה פשוט את הרגשת החוסר שכבר הייתה קיימת וגרמה לי לקלוט את המסקנה שאף בן אדם לא יכול למלא את מקומו.
לא התביישתי וביקשתי עזרה מה שאני עושה במצבים נורא ספציפיים שאני קולטת שאני צריכה לשנות משהו ולא מסוגלת לבד.
בעקבות הפוסט שרשמתי בפייסבוק חברה שלי יהלי שלחה לי הודעה, היא רשמה שהיא רוצה להיות שם בשבילי.
רשמתי לה מאוד ישיר "אני צריכה עזרה אני רוצה שתבואי"
לא באמת ידעתי מה היא תתן לי אבל לא היה לי מה להפסיד, היא הצילה אותי, זה צריך להיות רשום בענק!
מה שהבנתי מיהלי אחרי ההפלה ה-1, ונוכחתי להבין גם בעצמי אחרי ההפלה ה-2, זה משהו שהוא נכון לכל אדם בכל נק שפל, יש לו שם בחירה והוא יכול דווקא שם לקבל מתנה, הוא עמוק בפנים יודע מהי אבל הוא צריך להעז כדי לקבל אותה.
לא לכולם יש את יהלי ולכן אני משתפת את השבוע המטורף הזה בחיי .
זה הזוי לתפוס וקשה לרשום אבל כשרשמתי את הפוסט הראשון שלי רשמתי שעברתי טראומה כי ככה זה הרגיש לעומת היום שאני מרגישה שזו הייתה חוויה שגרמה לי לגדול בדרך שלא זוכים לה בדר״כ.
שמעתי על זה שצריך להגיע לתחתית כדי לעלות אבל אף פעם לא הגעתי אז זו היתה חוויה מטלטלת קשה מפחידה ועוצמתית.
וידעתי שמשברים יכולים להרחיק ויכולים לקרב, אבל לא באמת הבנתי את המשמעות.
הייתי גאה בעצמי, אחרי הנקודת מפנה הזו גם הצלחתי לראות את בעלי שספג את כולי בשבוע הזה, לא נתתי לו להתקרב לפעמים אבל כשהייתי צריכה הוא היה שם ובלי תנאים.
וגם הודיתי לו על זה משהו שלא עשיתי לפני כי לא הצלחתי באמת לראות אותו הייתי מרוכזת אך ורק בעצמי.
זה היה השבוע שלי לאחר ההפלה ה-1.
ההתמודדות שלי לאחר ההפלה השנייה
נקלטתי שוב להריון מאוד מהר והייתי בטוחה שההתמודדות שלי עכשיו תהיה עם הלחץ והחרדה שבהריון, שאכן קרתה.
עד שבוע 9 הייתי ב-4 בדיקות אולטראסאונד..
ובשבוע 12 בדיוק באותה בדיקת שקיפות עורפית זה קרה שוב, הגרוע מכל.
המתמר עליי, הרופאה מסבירה על הבדיקה ואז השאלה ״מתי הייתם פעם אחרונה באולטראסאונד״? ישר ידעתי.
״כי אין דופק העובר לא התפתח אני כל כך מצטערת״
ומהרגע הזה הכל שחור, יצאנו מהחדר והתפרקתי, חזרתי על המשפט עם הרבה בכי ״זה לא פאייר זה לא פאייר״ הרגשתי שאני חולמת,שאני בסרט רע, זה לא הגיוני שאותו סיוט בדיוק קורה לנו שוב פעם.
כאב עצום והרבה מאוד ״למה״.
שוב רשמתי פוסט ופרקתי את מה שבלבי.
יצרתי שוב קשר עם יהלי והיא שלחה לי לינק ובו מדיטציה והרצאה מעצימה כדי לעזור לי לקבל השראה ולצאת מהדכדוך.
הקשבתי למדיטציה (מה שאני לא עושה בדר"כ) ומה שעלה לי זה לבנות אתר עם סיפורי השראה לבנות שעוברות את התהליך המורכב הזה של הריון וצריכות להתמודד עם קשיים וככה האתר הזה נולד בעצם.
כאשר חשבתי על הרעיון ומה שאני הולכת ליצור זה עורר אותי ונתן לי אנרגיות חדשות, כאלה שהייתי צריכה.
בעקבות הרעיון שלי רציתי לנסות לדבר עם נשים שעברו דברים דומים ומצאו דרכים לתעל את החוויה, בשלב הזה לא הצלחתי להרים את הטלפון ולא הייתי מוכנה כנראה לתקשר בצורה הזו עדיין, זה היה גדול עליי אבל כן רשמתי לעצמי שאמצא את הכוחות ואעשה זאת.
פעולה שכן נקטתי זה שקניתי את הספר של Christina Rasmussen שנקרא Second Firsts ולמרות שהספר מדבר ברובו על האובדן של בעלה של הסופרת, כריסטינה גם חוותה אובדן של תינוק, כאשר בחודש 5 של ההריון הראשון שלה בישרו לה שהעובר לא ישרוד מחוץ לרחם והיא ילדה קצת אחרי והתינוק מת, התובנות שלה מורגשות במהלך הספר.
ראיתי בו הרבה הקשרים למצבי, צללתי אליו, עשיתי תרגילים שהרגשתי שרלבנטיים למצבי ויוכלו לעזור לי והסקתי מסקנות חשובות.
למעבר לתרגילים
מה שקרה לי אחרי ביצוע התרגילים זה משהו שאותי מאוד עניין, כי מקריאה את הספר שהזכרתי למעלה הכרתי את המושג to rewire your brain
ואני מבינה היום שבזכות נקיטת הפעולות שפירטתי הצלחתי לעשות שינוי תודעתי שגרם לי להרגיש טוב עם כל מה שקרה.
הנושא הזה של המוח זה נושא שאני ממשיכה לחקור על מנת לשפר את ההבנה שלי בהתמודדויות עם מצבי החיים המאתגרים וע"י כך עזרה לבנות שמתמודדות ללא התראה מוקדמת עם הנושא הכל כך מורכב של הפלה.
מחקירה שלי והבנתי עד כה זו הסיבה ששמחתי, השגתי סוג של שליטה על המוח שלי ע"י כך שיצרתי את המיינדסט שאני רוצה להיות בו.
הפוסט שרשמתי לאחר ש"נפל לי האסימון" היה בעיניי הפוסט עם הכי הרבה משמעות לגבי ההתמודדות עם נושא כאוב זה ורשמתי אותו
רק 9 ימים לאחר שנודע לי שאין דופק לעובר בפעם ה-2, וכשרשמתי את הפוסט הזה הרגשתי שמשהו בי השתנה, משהו בדרך החשיבה.
אני רוצה להרחיב על כמה משפטים חשובים מהפוסט הנ"ל:
"עצב וחזרתיות של למה ואיך ואם.. לא תורמים למסע שלי בכלום- זו עובדה."
אמירה שמאוד התחברתי אליה מהספר second firsts, שאומרת שאם האבידה שלך היתה לאחרונה חשוב לכאוב/להתאבל עליה ולא להתנגד למה שעולה.
אבל חשוב גם להבחין בין זה לבין חזרתיות של האובדן שלך-
החזרתיות הזו של האובדן היא הרגל לא בריא ולא תורם,שקורה באופן טבעי, של לעבור במוח שוב ושוב על ה"למה זה קרה", "איך זה קרה", "אם רק.. " הרבה אחרי שהאובדן כבר קרה.
"אל תתביישי לדבר את פחדייך כי דווקא להתגבר על מה שקשה זה בדיוק מה שמחזיר אותך עוד צעד בחזרה למסלול בחזרה ללהנות מהחיים"
המשפט הזה או התובנה בעצם הגיעה לאחר שעשיתי את התרגיל בהתמודדות עם אובדן וצער
"אני בוחרת לקחת את הצער ולתעל אותו להיות unstoppable !!! ואני נחושה ליצור את החיים שאני רוצה לחיות."
תובנה שהגיעה לאחר תרגיל "כתיבת אמיתות מחזקות"
