עברתי הפלה
כואב לי, לא בגוף, בבטן, בלב. עמוק בפנים. כאב של אובדן עצב עצום. אף פעם בחיי לא כאבתי ככה.
עברתי הפלה בשבוע 11. הגענו לבדיקת שקיפות עורפית ,רגע אחד הייתי בהריון היה לי עובר בבטן, היה לי תאריך לידה, היה תכנונים ציפייה, התרגשות לראות אותו או אותה באולטראסאונד, ורגע אחרי ״אין לעובר דופק״
שוק, שנינו בשוק.
הרופאה חוזרת על המשפט״ אני לא שומעת דופק, העובר לא התפתח כבר שבועיים״.
מהרגע הזה אני מתחילה לבכות רצוף למשך כמה ימים בוכה בלי סוף בוכה את נשמתי.
הרופאה מדברת איתי ומייעצת מה לעשות ואני קולטת שאני צריכה גם להתמודד עם הוצאת העובר כי הוא לא יצא ספונטית.. כדורים או גרידה, לא ידעתי לעומק מה כל אחת מהאופציות אומרות אבל המילה גרידה עשתה לי רע בבטן, הרופאה המליצה על כדורים ונתנה לנו הפניה לתל השומר.
יצאנו מהרופאה ולא האמנתי למה שקורה ובטח שלא הצלחתי להתמודד עם מה לעשות עכשיו.
בכיתי כל הדרך באוטו ואבנר מנסה לעודד.
הגענו הביתה ניסיתי לקרוא בפורומים כדי להבין מה נכון לי אבל לא הצלחתי לקרוא מרב בכי זה עשה לי רע לשמוע על החוויה, הסיכונים, בעיקר ריחמתי על עצמי כנראה.
ביקשתי מאבנר להיכנס לפורומים ולהסביר לי על החוויות של הנשים. לאחר שהבנו שזה מתחלק וחלק ממליצות על כדורים וחלק על גרידה התקשרנו לחברה שעברה הפלה להתייעץ, אבנר דיבר ושאל אני לא הייתי מסוגלת לדבר.
אחרי שיחה איתה החלטתי על גרידה, ולמחרת כבר היה לנו תור פרטי דרך הביטוח לרופא שהחברה המליצה. בלילה הלכתי לישון בוכה ובבוקר העיניים שלי היו כל-כך נפוחות שכאבו כבר.
הגענו לרמת החייל הייתי מפוחדת מההרדמה אבל חברה שלי הרגיעה אותי גם לגבי זה, נכנסנו לחדר החלפתי לחלוק התכסיתי בשמיכה ורק רציתי שזה ייגמר, קיבלתי כדורים לריכוך צוואר הרחם ותוך עשר דק התחלתי להיאנק מכאבים והרופא הגיע ולקח אותי לחדר ניתוח, התחלתי לרעוד כל הגוף שלי רעד הרגשה נוראית ומפחידה, כמה שניות וכבר הייתי מורדמת.
התעוררתי בהתאוששות הייתה אחות נחמדה שדאגה לי אבל הייתי לבד בכיתי לבד הרגשתי נורא, לא פיזי, נפשי.
אחרי כמה דקות התחילו לי כאבי בטן והאחות נתנה לי משככי כאבים אחרי כמה זמן הורידו אותי לחדר שכבר אבנר יכל לראות אותי וזה הרגיש כמו נצח עד שהוא הגיע, רציתי ללכת הביתה אבל לא יכולתי עדיין הרגשתי שבורה דיממתי כאבתי.
אחרי שעתיים נראה לי יצאנו הביתה הייתי בצום 6 שעות ונסענו להביא סושי, חלק אחד מאחוריי הניתוח נראה שעבר בהצלחה, אבל אני מרגישה שעברתי טראומה, וכל פעם שחושבת על זה אני פורצת בבכי.
אני 6 ימים אחרי ומרגישה עצובה, מרגישה אובדן וכאב אני מרגישה שמשהו בי השתנה לא יודעת אם אחזור להיות אותו הדבר, יש בי פחד שלא היה, עצב עמוק שלא נותן לי לחזור להיות שמחה והעולם לא עוצר החיים ממשיכים יש לי בת שצריכה אותי ובעל מדהים שלא מגיע לו אישה עצובה אז אני מנסה להיות בסדר, אבל אני לא.. עדיין לא, כל יום יותר טוב אבל נשארה צלקת והיא כרגע מאוד חיה.
רגע אחד הייתי בהריון ורגע אחרי אני חלק מהסטטיסטיקה.
למה אני כותבת פה, אתמול הייתי אצל חברה והיא שיתפה אותי שגם לה קרה בדיוק אותו הדבר, שנשים לא מדברות על זה כל כך, מאז היה לה הריון תקין ויש לה ילד.
שמתי לב שהיא לא בוכה כשהיא מדברת על זה, היא אמרה לי שהיא בסדר ושאני אהיה בסדר, והאמנתי לה, זה עודד אותי.
ואולי השיתוף שלי יעזור למישהי אחרת.. זה לא פאייר לשתף רק את הטוב רק את החיים המקסימים את הטיולים ואת הפאן אז אני משתפת גם את הרע העצוב הכואב, עברתי הפלה ולא אני לא בסדר אבל אני אהיה.
