ל3 שניות נפלאות קמתי בבוקר ושכחתי מה קרה הייתי בן אדם רגיל ומאושר ואז נזכרתי והדמעות חזרו לבוא.
לא מאמינה שזה הפוסט שאני רושמת זה היה אמור להיות פוסט שמח על חיים אחרי אובדן על תקווה ובמקום זה שוב אובדן שוב כאב אולי אפילו גדול יותר וכואב יותר.
בדיוק באותה בדיקת שקיפות עורפית זה קרה שוב, הגרוע מכל.
המתמר עליי, הרופאה מסבירה על הבדיקה ואז השאלה ״מתי הייתם פעם אחרונה באולטראסאונד״? ישר ידעתי.
״כי אין דופק העובר לא התפתח אני כל כך מצטערת״
ומהרגע הזה הכל שחור, יצאנו מהחדר והתפרקתי, חזרתי על המשפט עם הרבה בכי ״זה לא פאייר זה לא פאייר״ הרגשתי שאני חולמת,שאני בסרט זה לא הגיוני שאותו סיוט בדיוק קורה לנו שוב פעם.
כאב עצום והרבה מאוד ״למה״.
למה מגיע לנו לקבל מוות במקום חיים עצב במקום שמחה למה שוב החיים צריכים להטלטל ואני שוב צריכה לרדת לתחתית.
אתמול היה לי סוג של התקף חרדה קל היה לי קשה לנשום ולא יכולתי לזוז מהספה בערך חצי שעה.
איך אני מתמודדת עם זה שוב ויוצאת מחוזקת? והאם זה בכלל אפשרי?
זה היה ביום חמישי והגרידה רק ביום שני ועד אז נידון עליי לטפס על הקירות להזכר שוב ושוב ברגע הכל כך מצער לבכות ולשניות בודדות לעלות לאוויר.
אין לי מה לתת אין לי מה לתרום מרוקנת וכואבת.
מי ידע שליצור חיים כרוך בכל כך הרבה סבל.
החיים זימנו לנו עוד התמודדות אבל למה?? הרגשה שמענישים אותי ואין לאן לברוח חוץ מלהיות עם הכאב, וזה כואב ,בכל הגוף.
עוד למה, למה אני רושמת פה וחושפת את נשמתי שוב, אולי כי פעם שעברה זה היה אחד הדברים שעזרו לי ומקווה שאולי גם הפעם.
פחד גדול שוב ללחוץ "share" ולחשוף את מה שעובר עליי גם מהמקום שלא חס וחלילה אדכא אף אחת אבל אולי זה חלק ממה שאחרות פה עברו או עוברות..
תודה על ההקשבה
סיון פוטש
3 תגובות
שלום סיון יקרה,
קוראת את המילים, את השיר והדברים שכתבת. מזדהה כל כך וכותבת בדמעות אחרי הפלה שניה בשבוע 18. כמו אצלך הפלה צמודה לזו שהיתה לפני כמה חודשים. כואבת ובוכה ומחפשת את הדרך להתרומם ולאסוף כוחות מחודשים. תודה על השיתוף שלך. אשמח לקבל תגובה ועצה טובה איך להתחיל דרך חדשה ולהצליח לחזור לעבודה , לחברה ולכלל עם בטן שנעלמה ביום אחד ללא התראה…
תודה, חני
הי חני יקרה אני מצטערת כל כך על האובדן ומבינה כל כך ללבך הכואב, הייתי שם.
העצה הכי טובה שלי תני מקום לרגשות שלך כי זה חשוב.
תדעי שזו לא אשמתך.
תשתפי את מי שאת יכולה ואת מי שאת מרגישה איתו בנוח, תוציאי הכל, כמה שיותר תשתפי ככה זה יעזור לתהליך ההחלמה שלך.
אל תתביישי זה קורה לצערי לרבות תדברי את מה אשר על ליבך.
באתר פה שיתפתי על הרבה דרכים להתמודד ומקווה שתקראי פה באתר ותתחזקי.
כל מה שעשיתי ותרגלתי נמצא פה באתר ועזר לי המון עזר לי לצמוח תוך כדי התהליך ולרפא את עצמי, הכוחות נמצאים בתוכך. זו תקופה לא פשוטה ואת תעברי אותה, תבקשי עזרה אם את צריכה ואל תתמודדי לבד, תשתפי את הקרובים או בקבוצות פייסבוק ייעודיות, גם הן מאוד מחזקות ומאוד מרימות ונותנות תמיכה.
שולחת אנרגיות חיוביות וחיבוק גדול את לביאה ואת תעברי את זה!
מדברים הרבה על תחושת אשמה, שלא כדאי לאימא ליפול למקום הזה.
שלרוב ההפלה היא כשל כרומוזומלי, שהפלות מוקדמות לרוב נעוצות בבעיה בעובר. עם זאת, יש בי תחושת אשמה. אני אחרי הפלה שניה רצופה. בהריון הראשון, בחורף האחרון, הייתי מאוד מאוד חולה (מה שלא אופייני לי). והפלתי אחרי דופק והכל… ואז, כעבור ארבעה חודשים נקלטתי שוב והתחלתי את ההריון השני הזה באנרגיה של פחד, השתדלתי לא לחשוב על זה כשאני בהריון כדי לא להתאכזב אם אפיל שוב, לא להיקשר לעובר/ית. מה שקרה זה שנבדקתי בצורה מוגזמת החל מהרגע הראשון שגיליתי על ההריון. עשיתי המון א.ס ובעצם חיפשתי סימנים לכך שזה עומד ליפול שוב. וכמובן מצאתי. אני מפחדת שאולי יצרתי זיהום או בעצם הפעם גרמתי להפלה השנייה הזאת. אולי אם הייתי מניחה להריון ומחכה בסבלנות לשבוע 8 הכל היה יכול להיגמר אולי אחרת… אולי ריבוי הבדיקות הוגינליות יצרו זיהום?
קשה מאוד להניח לתחושת האשמה כשאי אפשר באמת לנתק את ההתנהגות של האימא בכל התהליך הזה…