אם קראת את "תרגיל בהתמודדות עם אובדן וצער- מתוך הספר Second Firsts"
שיתפתי שם את פחדיי.. להפגש עם מישהי בהריון זה הדבר שהפחיד אותי הכי הרבה ולכן האינסטינקט היה להימנע מזה.
זה היה העקב אכילס שלי.
זה בא ממקום שאם לא אראה לא אצטרך לחשוב על זה ואם לא אצטרך לחשוב על זה אז גם לא אהיה עצובה ולא ארגיש את הכאב.. האינסטינקט הזה הוא ברור- למנוע ממני עוד כאב.
אבל הרגשתי שהבחורה שאני רוצה להיות יכולה להיות בנוח גם עם הסיטואציה הזו.
ולא הרבה זמן אחרי ההפלה ה-2 הייתי צריכה להתמודד בדיוק עם זה.
זה לא פשוט לראות בטן של בחורה בהריון, אבל הצלחתי לבוא מוכנה נפשית שההריון של האישה הזו זה שלה וזה המסע שלה ואני לא בהריון כרגע והתמודדות עם כל מה שיבוא זה המסע שלי.
נזכרתי בתרגיל ומה שרשמתי שם זה שרציתי לפרגן, רציתי להיות חופשיה ומאושרת בשבילה
וככה בדיוק נכנסתי לפגישה הזו וזה עבד !:)
ולא נכנסתי למקום העצוב שיכולתי ללכת אליו.. ניתקתי את עצמי ממנו מהבנה מודעת שהמקום הזה פשוט לא תורם לי בכלום והמוח שלי הסכים וזרם איתי, ואני שמחה שעשיתי את הצעד הזה כי המפגשים עם סיטואציות כאלו יהיו עוד רבים ואני גאה בעצמי בדרך ההתמודדות.
זו בחירה לא להיות קורבן, זו בחירה להיות שמחה בחלקך ולהיות מאושרת בשביל אחרים, ובשבילי זו בחירה שקיוויתי שאוכל לבחור.
הצלחתי להיות נוכחת ולא לברוח ולהיות מאושרת עם מה שקיים עם ידיעה ברורה שאנחנו גם נגיע לזה רק שאני הרווחתי בדרך עוד המון עומק,אמפתיה,הערכה לקיים וידיעה לכח העצום שיש לי.
דברים טובים בדרך:)
סיון פוטש
