שבוע 35 – פוסט אופטימי

הרבה זמן לא רשמתי ועל זה אני מתנצלת, אשתף אבל שבהחלט מאז הפוסט הקודם עניין חרדת ההיריון נעלם כלא היה.

מה שעברתי לפני ההיריון הזה, כנראה שיתפתי ועיבדתי מספיק בשביל שזה יהיה חלק ממני, אבל לא חלק שמגביל או משתק.
(ולמי שלפני הריון וקוראת את הפוסט הזה יש המון תרגילים וכלים בבלוג שכל מה שעזר לי שיתפתי פה ואני ממליצה בחום כדי שכן בעתיד שתהיי בהריון לא תמצאי את עצמך כל ההיריון חרדה.)

אני גאה כל כך בבלוג הזה כי אני מוצאת שמה שרשמתי תקף לעוד כל כך הרבה נשים, אני יכולה להזדהות איתן אני יכולה להרגיש מה שהן מרגישות ולהבין אותן ולתת להן המלצות ממקום אישי ממקום שמבין ורוצה לעזור ולתמוך ולהרים.

מה שכן "טפו טפו חמסה חמסה" כנראה יישאר איתי בינתיים, כשאני מדברת על ההיריון והתינוק שלי, זו אמונה תפלה שלא מזיקה או מגבילה וזה בסדר מבחינתי:)

אז טפו טפו אני עתידה ללדת אוטוטו והסיבה שלא התפניתי לכתוב הרבה, למרות שרציתי היא שאחרי שעברתי את השליש הראשון "והחרדתי בהצלחה", הגיעו חודשיים חסד (שליש שני)- שכמו שאומרים השליש ה2 הוא באמת הכי "נחמד".

אני רושמת בגרשיים כי זה ההיריון ה2 שלי שצלח (יש לי בת מהממת עוד מעט בת 4) ואני לא מאלה שכיף להן ופורחות בהריון, למרות מה שעברתי וזה שאני בהודיה על ההיריון שצלח, לסחוב הריון זה לא פשוט זה מאוד מאט ומגביל ומשנכנסתי לשליש השלישי לחודש ה-7 התחלתי להרגיש תשישות הרבה "דאונים" כבדות והחום הקיצוני של יולי אוגוסט גורם לי ממש לא להרגיש טוב אחרי יציאה קצרה לבחוץ ללא המזגן.
בנוסף גילינו שאמא שלי חולה וזה משפיע על המצב הרוח של כל המשפחה וזה קשה.

התחלתי שזה אמור להיות פוסט אופטימי ?!?!!?
סליחה לא התכוונתי לדכא, רק לשתף למה לא הצלחתי נפשית ופיזית להגיע לכתיבה שאני כל כך אוהבת אז אבהיר את הצד האופטימי! אוטוטו אני הולכת להיות (חמסה חמסה) אחד מסיפורי ההשראה שאני חיפשתי ורציתי לשמוע כאשר עברתי את התקופה הקשה בחיי, באופן אישי אני חיפשתי דברים משמחים ומאוד התעודדתי כאשר מישהי אמרה לי עברתי את זה גם את תהיי בסדר!
ומכאן נולד החלק בבלוג שנקרא "השראה".

ועוד שבועיים עד ארבעה שבועות אני אוכל גם להגיד הייתי שם אני מבינה ואת תעברי את זה זה אפשרי, וגם חשובה בעיניי ההתייחסות לחלק בלתי נפרד בתהליך.
ההיריון עצמו שמגיע אחרי הפלה או הפלות, שכמו שרשמתי רבות- נושא כל כך חשוב, כל כך רגיש ומפחיד לאישה, ויכול להיות מלא חרדות, אני יכולה להגיד מניסיוני האישי ולשתף שברגע שמתחילים להרגיש את התינוקי בבטן (באזור שבוע 20) אז לאט לאט ככל שמתקדם ההיריון והבטן גדלה והתנועות מתגברות את נהיית יותר ויותר בטוחה ורגועה, את חוזרת לעצמך לאט לאט, (ואז האתגרים של ההיריון מתחילים אבל זה לפוסט אחר חחח).

בינואר 20 עברתי הפלה ראשונה ונכנסתי לחור שחור, אח"כ באפריל 20 ואח"כ בדצמבר 20,
בדצמבר 20 גם נכנסתי להריון הזה ואני בחודש 8 ולקראת לידה, ואני רוצה להעביר לך אופטימיות, אני רוצה שתנסי לחשוב על הדרך שאת רוצה לעבור במסע הזה, כי זה מסע, וזו ההתמודדות שלך, תחשבי עם עצמך האם את רוצה לנסות ולהתעלות ולהתגבר בדרך הזו שלך, האם את רוצה להישאב לרגשות שליליים, מה כל אחת מהאפשרויות תעניק ותיתן לך האם היא תוריד או תחזק אותך.

איך שתתנהגי ואיך תרגישי זה שלך- לי אין שום שיפוטיות כלפי אף אחת כי אני הייתי במקום כל כך נמוך והיה לי כל כך קשה שאני יכול להבין הכל, כל התנהגות.
מה שכן אשתף איתך כאשר הייתי במקום שחוקר ומגלה וכאשר עשיתי עבודה עם עצמי גיליתי מקומות בעצמי ששימחו אותי, גיליתי "מתנות" בתהליך, התעקשתי עם עצמי לבצע פעולות שגרמו לי אח"כ למקור אושר עצום.

למשל אשתף שאני לומדת להיות דולה, וכמעט מסיימת את הלימודים.
נרשמתי לקורס הזה אחרי ההפלה ה-2, בידיעה שאני לא יודעת מתי אכנס להריון שיתפוס ובנתיים אני רוצה לתת משמעות לזמן שלי וליהנות, לא רק לשבת ולרחם על עצמי. הלימודים האלה הפכו לברכה בשבילי, משהו שלא יודעת אם היה קורה וכנראה שלא היה קורה אם ההריון הראשון היה צולח.

זוהי דוגמא אחת מיני רבות והדוגמאות שלי פרוסות בכל רחבי הבלוג 🙂

בנות אני אוהבת אתכן למי שהקשיבה עד כה תודה ענקית ואשמח לשמוע ממכן אם הפוסט תרם לכן, או גרם לכן אולי לחשוב על משהו שתרצו לשתף..

יום קסום