סיפורה המעורר השראה של חני בן בסט- שם התוכנית "יוצאים מהכלל" עם רוני קובן

אחרי יומיים אני עושה בדיקת בטא בדם והתוצאה 370, אני לא מופתעת, גם הרופא שלי לא. אני הרי אלופה בלהיכנס להיריון, החלטתי ללכת לפרופסור קופרמינץ, הוא יעזור לי לצלוח את ההיריון הזה.
אני מגיעה אליו והוא כועס, כל כך כועס על כל הרופאים הקודמים על שלא השכילו להבין שיש לי קרישיות ושאני לא מקבלת טיפול נכון בהריונות ולכן מפילה.
הוא אומר לי שאילולא הגעתי אליו, הייתי ממשיכה להפיל שוב ושוב עוברים תקינים לגמרי. הוא טוען שקיבלתי מינון נמוך מדי של קלקסן ואין בזה שום יעילות.
אני בוכה את נשמתי והוא צועק עלי להפסיק עם הבכי.
אני נפגעת ומחליטה לבלוע את העלבון ולהמשיך איתו, זו היתה אחת ההחלטות הטובות בחיי.

הפעם הכל יותר קשה, מלא פחדים וחששות, אני מגיעה לקופרמינץ לתל אביב פעם בשבוע, לא מפספסת, מזריקה כל יום מדללים ונוטלת סדרת תרופות שהוא הוסיף לי.
עוברת לילות של מחשבות האם יהיה בי הכוח לעבור את זה שוב? אני כבר בספק, מבדיקה לבדיקה אני חיה, אף אחד בעולם לא יודע, אני לבד בתוך ההתרגשות והפחד.
שבוע 9 אני קמה בלילה לשירותים, כל הבית חשוך ופתאום אני רואה שביל שחור על הרגל, הלב שלי צונח.
אני מדליקה את האור ורואה שובל של דם. מה זהו? נגמר? 2 בלילה אני מתקשרת למוקד. שולחת אותי הרופאה שם למיון, אני מגיעה למיון עצובה ומבועתת מהמחשבה שהנה עכשיו יודיעו לי שגם זה נפל, גם זה לא שרד, אבל לא, יש דופק והכל נראה בסדר.
יש לי המטומה שמדממת החוצה וזה נקרא הפלה מאיימת אבל היא בינתיים רק מאיימת. אז הכל טוב. אני חוזרת הביתה. כבר 5:00 לפנות בוקר. לא נרדמת והמוח מריץ סרטים רעים. לא. אני לא אתן לרגשות שליליות לחדור אלי.

שבוע 11 אני הולכת לשקיפות עורפית שוב אותה רופאה, היא מחייכת אלי ואני אליה ואני בטוחה שבליבה היא מייחלת לבדיקה תקינה רק כי היא לא רוצה להיות שוב אשת הבשורות שלי…. הכל נראה מצוין. יש לי בת, אני אומרת לה.
היא אומרת שקשה לדעת ואני עונה שאני כבר יודעת מזמן…זאת בת והיא חזקה וגיבורה כמו אמא שלה.

שבוע אחר כך, בוקר יום שבת, אני מתארגנת לבריכה יוצאת מהבית ומכניסה את המפתח למנעול ופתאום אני מרגישה שמשהו נולד ממני, פשוט מחליק החוצה בלי שליטה, אני נבהלת ופותחת מהר את הבית, רצה לשירותים וחושכות עייני.
הכל מתמלא דם ואני לא מצליחה לעצור את זה, פאק הפלתי!
שוב טלפונים למוקד ושוב נשלחת למיון, אני מצליחה בסוף להשתלט על המצב, לכלכתי 4 תחתונים ושני זוגות מכנסיים בניסיון להתלבש ולצאת משם…. טסה לבית חולים וכל הדרך בוכה וצועקת: למההההה???? למה שוב????? אין לי את היכולת השפויה לעבור את זה. למה אתה נותן לי מתנות ולוקח אותן חזרה???? למה???? ככה כל הדרך לבי״ח אני צורחת ודופקת על ההגה.
הגעתי למיון מותשת, אני עולה והאחות שואלת למה באתי, אני עונה לה במבט עייף שהפלתי שוב, מספרת לה בקצרה את ההיסטוריה שלי ומרגישה איך משתלטת עלי סוג של אפטיה, אני הופכת לזומבי. היא מעלה אותי למיטה ומבקשת שאחכה לרופאה.
היא שמה יד על שלי ומנסה לנחם וזה רגע קשה, אני שוכבת שם המומה מגודל האכזבה ומעוצמות הכאב שאני מרגישה ופשוט מחכה לגמור עם הכל כבר.

נכנסת הרופאה, צעירה, נמרצת, חמודה וחייכנית למרות המצב היא מצליחה לעודד אותי ואחרי מספר שאלות קצר היא ניגשת לבדוק, אני מספרת לה שהרוב כבר יצא בבית ובדרך. שהרגשתי כאילו ילדתי משהו גדול, זה התאים לגודל השק בשבוע הזה…..

הוא בודקת ובודקת ואני מתחילה לבכות בשקט, כואב לי על עצמי, אני יוצאת מהגוף שלי ומסתכלת עלי משם וממש כואב לי על מה שאני צריכה לעבור.

ואז היא צועקת: רגע! מה זה? לא עברת שום הפלה. יש כאן עובר חי ובועט לכל הכיוונים.
יש דופק והכל נראה מושלם!!!

מה? מה? לא יכול להיות, הבכי שלי מתחזק ואני מרגישה את הגוף שלי מתמלא באושר שקשה להסביר במילים, זה כאילו מישהו שמת ואתה מתגעגע אליו, קם לתחייה, פשוט ככה.

היא אומרת לי: קומי תתלבשי. אני מאשפזת אותך להשגחה. וואו. עכשיו אני אצטרך להודיע למישהו במשפחה שאני בבית חולים כי מישהו צריך לנסוע אלי לקחת את הכלבה.

אף אחד עדיין לא יודע שאני בהיריון, אני כל כך פוחדת לאכזב שאני עוברת הכל לבד. מתקשרת לאחי, מספרת לו שאני בבדיקות בבית חולים ומבקשת שייקח את הכלבה. מתקשרת לאחותי ומספרת לה על ההיריון והנסיבות,. היא מגיעה מיד לבית חולים, למחרת בבוקר אמא שלי מתקשרת ואומרת שהיא יודעת שקרה משהו כי הכלבה מעולם לא ישנה בלעדי ומה פתאום אחי נסע להביא אותה, אני משקרת ואומרת שנסעתי לצפון לחברה ושאחזור מחר.
היא לא מאמינה לי ואני כל כך פוחדת שיקרה משהו רע והיא שוב תתאכזב ותישבר, אין לי כוח להרים אותה מהגיהינום שאני חווה. אין לי.

למחרת אני משתחררת ואני ואחותי באות ישר לבית של אמא, מספרות לה על ההיריון והיא אומרת: זהו. הפעם זה יגמר בלידה! אני בוחרת להאמין לה.

ההיריון ממשיך ואני מגיעה לסקירה רוויות טראומות מאותו כיסא אני נשכבת. לא נושמת, לא מסוגלת להביט במסך, עד שאני שומעת אותה אומרת לי: חני תראי. זאת באמת בת כפי שחשבת והיא בריאה לגמרי, אנחנו סופרות אצבעות ועוברות לאט לאט על כל איבר בגוף ולאט לאט אני מתחילה להרפות וגם קצת לחייך ואני מבינה שאשכרה ההיריון הזה יכול להסתיים בלידה, המזכירה שם בוכה בשקט וגם אחותי, כולם כל כך רוצים כבר בשבילי….

אני יוצאת מהבדיקה מאושרת. יש לי בת חזקה ובריאה, עקשנית כמוני והיא תנצח איתי הכל.

ההיריון שלי מושלם, אין לי בחילות, אין הקאות, אין שום תופעות לוואי.
אני אפילו משמינה בדיוק לפי הספר, קילו בחודש ולא יותר.
אני ממשיכה לבקר את קופרמינץ מדי שבוע ומקבלת חיבוק אוהב גם מיאנה המזכירה שלו וגם ממנו בדרכו שלו.
כל שבוע אני מרגישה איך הלב שלי מתאחה וחוזר להיות שלם, אני מחכה ללידה.

כל כמה ימים אני ניגשת לעשות מוניטור בקופת חולים שלי.
בבריאות האישה ברחובות כולם הפכו למשפחה, חיבוקים ואהבה אני מקבלת שם בלי סוף. כולם מבינים ותמיד בודקים אותי באהבה בלי לשאול שאלות ובלי להציק לי.

הגעתי לשבוע 38 אני עושה מוניטור ורואים צירים קטנים, לא כואב לי ואני לא מבינה על מה המהומה, אני נכנסת לרופא האהוב שלי שהיה איתי לאורך כל השנים האלה והאמין בי תמיד.
נשכבת על המיטה אצלו והוא מתחיל לבדוק אותי : גברת! את בפתיחה 3! מכאן את נוסעת ללדת. מה????? אבל לא כואב לי ממש וגם יש לי ציפורניים ב18:00 ועכשיו רק 12:00.
אני לא מוותרת על התור שלי, הוא צוחק ואני מתקשרת לאחותי שתגיע ואחר כך מתקשרת לג׳ליסטית שלי ומודיעה לה שאני לא נוסעת ללדת עד שהיא לא מסדרת לי את הציפורניים כי אלוהים יודע מתי אחר כך יהיה לי זמן.
בשבועות שקדמו הכנתי את הבית עד כדי שלמות לתינוקת שלי.
הכל היה במקום כאילו היא תמיד הייתה שם, הבקבוקים והמוצצים עברו סטריליזציה, היה נוזל כלים מיוחד על השיש בכיור, הבגדים שלה, שכל ההיריון קניתי לה, היו מקופלים מכובסים וריחניים בשידת ההחתלה.
העריסה הייתה מוצעת ומוכנה, הכל היה מוכן לבואה של הנסיכה.

נסעתי משם ישר לעשות לק ג׳ל ומשם הביתה להתקלח ורק אחר כך נסעתי לאיכילוב.