פגישה מרחוק - מרפאת חווה תל השומר- הריון אחרי הפלה
אז לאחר המתנה של מעל לחודשיים לפגישת וידאו מרחוק עם מישהי ממרפאת חווה תל השומר שמחתי שהגיע כבר מועד הפגישה ובדיוק בזמן, בשבוע 9 של ההיריון (כשקבעתי את התור עוד לא הייתי בהריון אפילו ורציתי לקבל תמיכה בהתמודדות הנפשית עם ההיריון הבא שאכנס אליו כי הרגשתי פעם שעברה שהייתי
מאוד לחוצה "אובר" רגישה ולא הצלחתי לתפקד.
ישבתי וחיכיתי מול המחשב בשעה שנקבעה אבל שום דבר, שום שיחה או מייל..
אז שלחתי מייל למזכירה שבזמנו אישרה לי את הפגישה וגם ללא מענה, ירדה לי הרוח מהמפרשים כי מאוד ציפיתי למפגש הזה, ציפיתי לקבל עזרה.
לאחר 40 דק טלפון!
הפסיכיאטרית סוף סוף התקשרה, לא בשביל להתחיל את הפגישה אלא לעדכן שיש עיכוב והיא תתקשר אליי בערך עוד שעה, אין בעיה אמרתי לה ולמרות העיכוב שמחתי ששמעתי מהמרפאה ושהתור יתקים.
סוף סוף טלפון, הפסיכיאטרית שדיברה איתי התנצלה על העיכוב והסבירה כי יש עומס מטורף.
התחלנו לדבר על כל מה שעברתי בשנה האחרונה ומדוע בעצם פניתי אליה, ואז היא בעצם התחילה למלא שאלון של הרקע הרפואי ואישי שלי ע״י ששאלה אותי מלא שאלות, חלקן הרגישו קשורות לנושא חלקן ממש לא.
השאלון הזה בעצם היווה בסופו של דבר את רב השיחה, תוך כדי היא הסבירה שהיא תשאל הרבה שאלות ובסוף בסוף היא תדבר, כמה שהיא תספיק.
תוך כדי השיחה והשאלות כן הצלחתי לשתף כל מה שעבר ועובר עליי בהתמודדות עם ההפלות שעברתי והריון הנוכחי, על הספורט שהוא חלק משגרת הבוקר שלי, על ההתנסות במיינדפולנס ומדיטציה כדרך להרגיע את המיינד (במיינדפולנס אנחנו מבינים שמחשבה היא רק מחשבה – היא לא מציאות) על כך שמכיוון שאני מגיעה לבדיקה פעם בשבוע אצל הרופאה שלי אני מצליחה כמעט ולא להיתקל בפחדים במהלך השבוע,
ובנוסף כתוצאה משאלה של הרופאה הבנתי שבניתי לעצמי סוג של מנטרה שאני אומרת לעצמי כאשר מגיעה מחשבה לא נעימה ומפחידה:
אבל זה רק מחשבות זו לא המציאות
המציאות היא שיש סיכוי מצוין להריון תקין!״
לדבר ולשתף עם איש מקצוע זה מאוד משחרר, לא נראה לי שיש על זה עוררין, הצלחתי לדבר בלי פילטרים ומבלי חשש שמי שמולי יחשוב שאני מגזימה בתגובות שלי או בתחושות שלי או שמשהו לא בסדר בי שאני לא משחררת, ההרגשה הייתה שאין שיפוטיות ושאני מובנת וזה גורם להוציא הכל החוצה, להתרוקן ולהרגיש טוב עם עצמך.
הגענו לסוף השיחה, והפסיכיאטרית מסכמת בכך שאני נהדרת, שהדרכים שאני נוקטת כדי לעבור את מה שאני עוברת הם נפלאות ואם לא הייתי מדברת עליהן היא הייתה מעלה את אותם דברים בפניי:
הספורט,
המיינדפולנס,
לכך שאני מצליחה לא לחשוב על ההיריון והפחדים במהלך השבוע היא קראה מנגנון הדחקה- שלהפתעתי הרבה אמרה שבמקרה הזה הוא משמש אותי היטב בהתמודדות,
לגבי הבדיקה שבועית אמרה שהיא בעצמה ממליצה על בדיקות אצל רופא שאת מתחברת אליו, פעם בשבועיים,
והמנטרה שלי שגם משמשת אותי היטב.
לאחר מכן ציינה שוב את עניין העומס ושהפגישה הבאה שלנו יכולה להיות רק בתחילת מאי! הייתי בשוק, עכשיו זה הזמן שאני צריכה תמיכה, שאני רוצה שיהיה לי עם מי לדבר, מי יודע מה יהיה במאי??
שאלתי אותה על קבוצת תמיכה לנשים שאולי יש להם או משהו בסגנון, היא ענתה שפעם היה וכעת אין.
אמרתי לה שאני מרגישה ממש מאוכזבת שאני בעצם שוב נשארת לבדי ולא ממש מקבלת עזרה או אוזן קשבת, היא התנצלה ואמרה שהיא כן זמינה במיילים ושהיא גם כמובן מודעת לכך שהמצב לא אידיאלי.
בקיצור מה קיבלתי
הזדמנות לדבר שתף ולפרוק אצל פסיכיאטרית מוסמכת ומקצועית.
קיבלתי חיזוקים על הדרך שלי ועל התמודדות שלי שזה תמיד נחמד.
אופציה להצטרף לקבוצת יוגה לנשים בהריון בזום פעם בשבוע, אם יאשרו לי מהקופה אז ללא עלות.
למה התאכזבתי
הרגשתי בסוף השיחה שאני שוב לבד במערכה, לא יצאתי לא עם תמיכה שבועית או אפילו חודשית, אף אחד לדבר איתו לפרוק או לקבל תמיכה ושום כלי מעבר למה שאני כבר "הבאתי לשולחן".
הרגשה שאומרים לי "קשה לך?" אנחנו מבינים.. תתמודדי."
אז אומנם הכוונה מהממת והפוטנציאל ענק, בפועל אבל כפי שציינה הפסיכיאטרית עקב העומס המרפאה לא באמת יכולה להיות הגורם שאליו אפנה לתמיכה או הרגשת בטחון.
דרך שיטוט באתר של שיבא הגעתי למדיטציה שנורא אהבתי ביוטיוב של דיקלה מור – דיבאלאנס:
