נולד לנו בן
מתוק וקסום
בראש חודש ניסן, שבת פרשת תזריע.
הוא נולד אחרי ארבעה אובדני הריון רצופים,
אחרי שארבע פעמים מתתי וקמתי לתחייה ושוב מתתי וחוזר חלילה,
אחרי שכבר נואשתי מלנסות למצוא את הסיבה, ונואשתי מלהתחנן לרופאים שיסבירו לי מה לא בסדר אצלי, ולשמוע שאין הסבר, שיש תחומים אפורים שמדע הרפואה עוד לא השיג.
נולד לנו בן אחרי 33 שבועות מותחים פלוס שלושה ימים, שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה, שישים דקות, שישים שניות.
לא הייתה שנייה שהפסקתי לחשב.
לא הייתה שעה אחת בלילה שלא התעוררתי בבהלה, כמו שומר לילה שנרדם בשמירה ומי יודע מה נגנב ממני בזמן שישנתי.
33 שבועות שבהם הבטתי לשמיים ואמרתי לו למעלה- "רק אתה קובע מי יחיה". ובאותה נשימה הסתכלתי על הבטן התופחת ופקדתי על הילד שיש שבה: תחיה! ולפעמים התחננתי: בבקשה תחייה.
את מין העובר לא הסכמתי לדעת.
33 שבועות פלוס שלושה ימים עד שנסיך ג'ינג'י במשקל זעיר נולד לנו.
אחרי שרעלת הריון חמורה הבהילה אותי לחדר ניתוח,
אחרי איומי רופאים שחייבים לנתח דחוף, כי אני במצב מסכן חיים,
הוא נולד בקול תרועה רמה, בבכי צלול כמו שופר של ראש השנה.
תקיעה, שברים, תרועה.
היום הרת עולם.
היום יצאנו הביתה, אחרי שבועיים וחצי בפגייה. כפול עשרים וארבע שעות. כפול שישים דקות. שישים שניות.
וכל הזמן הזה, ליד העריסה שלו הסתכלתי על הפרצוף הג'ינג'י החיוני, ועל מדדי הדופק והחמצן,
כמו שומר לילה שחושש להירדם בשמירה,
עד שאחת האחיות בפגייה תפסה אותי לילה אחד, ואמרה לי-
"תסתכלי עליו, הוא כאן בשביל להישאר, והוא שווה את כל מה שעברת. ועכשיו תלכי לישון בבקשה".
33 שבועות, פלוס שלושה ימים ועוד שבועיים וחצי.
ואני מסתכלת על מכתב השחרור שלי מבית החולים ומשפשפת את העיניים-
כתוב בו:
הריון מספר 7.
לידה מספר 2.
היילוד חי.
"הודו ל-ה' כי טוב"
