להתחיל לחזור לעצמך

נקלטתי שוב להריון מאוד מהר והייתי בטוחה שההתמודדות שלי עכשיו תהיה עם הלחץ והחרדה שבהריון, שאכן קרתה.
עד שבוע 9 הייתי ב-4 בדיקות אולטראסאונד..
ובשבוע 12 בדיוק באותה בדיקת שקיפות עורפית זה קרה שוב, הגרוע מכל.
המתמר עליי, הרופאה מסבירה על הבדיקה ואז השאלה ״מתי הייתם פעם אחרונה באולטראסאונד״? ישר ידעתי.
״כי אין דופק העובר לא התפתח אני כל כך מצטערת״
ומהרגע הזה הכל שחור, יצאנו מהחדר והתפרקתי, חזרתי על המשפט עם הרבה בכי ״זה לא פאייר זה לא פאייר״ הרגשתי שאני חולמת,שאני בסרט רע, זה לא הגיוני שאותו סיוט בדיוק קורה לנו שוב פעם.
כאב עצום והרבה מאוד ״למה״.
שוב רשמתי פוסט ופרקתי את מה שבלבי.

כתבתי גם שיר.

​יצרתי שוב קשר עם יהלי והיא שלחה לי לינק ובו מדיטציה והרצאה מעצימה כדי לעזור לי לקבל השראה ולצאת מהדכדוך.
הקשבתי למדיטציה (מה שאני לא עושה בדר"כ) ומה שעלה לי זה לבנות אתר עם סיפורי השראה לבנות שעוברות את התהליך המורכב הזה של הריון וצריכות להתמודד עם קשיים וככה האתר הזה נולד בעצם.
כאשר חשבתי על הרעיון ומה שאני הולכת ליצור זה עורר אותי ונתן לי אנרגיות חדשות, כאלה שהייתי צריכה.​

בעקבות הרעיון שלי רציתי לנסות לדבר עם נשים שעברו דברים דומים ומצאו דרכים לתעל את החוויה, בשלב הזה לא הצלחתי להרים את הטלפון ולא הייתי מוכנה כנראה לתקשר בצורה הזו עדיין, זה היה גדול עליי אבל כן רשמתי לעצמי שאמצא את הכוחות ואעשה זאת.​

פעולה שכן נקטתי זה שקניתי את הספר של Christina Rasmussen שנקרא Second Firsts ולמרות שהספר מדבר ברובו על האובדן של בעלה של הסופרת, כריסטינה גם חוותה אובדן של תינוק, כאשר בחודש 5 של ההריון הראשון שלה בישרו לה שהעובר לא ישרוד מחוץ לרחם והיא ילדה קצת אחרי והתינוק מת, התובנות שלה מורגשות במהלך הספר.
ראיתי בו הרבה הקשרים למצבי, צללתי אליו, עשיתי תרגילים שהרגשתי שרלבנטיים למצבי ויוכלו לעזור לי והסקתי מסקנות חשובות.
למעבר לתרגילים 

מה שקרה לי אחרי ביצוע התרגילים זה משהו שאותי מאוד עניין, כי מקריאה את הספר שהזכרתי למעלה הכרתי את המושג to rewire your brain
ואני מבינה היום שבזכות נקיטת הפעולות שפירטתי הצלחתי לעשות שינוי תודעתי שגרם לי להרגיש טוב עם כל מה שקרה.
הנושא הזה של המוח זה נושא שאני ממשיכה לחקור על מנת לשפר את ההבנה שלי בהתמודדויות עם מצבי החיים המאתגרים וע"י כך עזרה לבנות שמתמודדות ללא התראה מוקדמת עם הנושא הכל כך מורכב של הפלה.
מחקירה שלי והבנתי עד כה זו הסיבה ששמחתי, השגתי סוג של שליטה על המוח שלי ע"י כך שיצרתי את המיינדסט שאני רוצה להיות בו.

הפוסט שרשמתי לאחר ש"נפל לי האסימון" היה בעיניי הפוסט עם הכי הרבה משמעות לגבי ההתמודדות עם נושא כאוב זה ורשמתי אותו 
רק 9 ימים לאחר שנודע לי שאין דופק לעובר בפעם ה-2, וכשרשמתי את הפוסט הזה הרגשתי שמשהו בי השתנה, משהו בדרך החשיבה.

אני רוצה להרחיב על כמה משפטים חשובים מהפוסט הנ"ל:

"עצב וחזרתיות של למה ואיך ואם.. לא תורמים למסע שלי בכלום- זו עובדה."

אמירה שמאוד התחברתי אליה מהספר second firsts, שאומרת שאם האבידה שלך היתה לאחרונה חשוב לכאוב/להתאבל עליה ולא להתנגד למה שעולה.
אבל חשוב גם להבחין בין זה לבין חזרתיות של האובדן שלך-
החזרתיות הזו של האובדן היא הרגל לא בריא ולא תורם,שקורה באופן טבעי, של לעבור במוח שוב ושוב על ה"למה זה קרה", "איך זה קרה", "אם רק.. " הרבה אחרי שהאובדן כבר קרה.

"אל תתביישי לדבר את פחדייך כי דווקא להתגבר על מה שקשה זה בדיוק מה שמחזיר אותך עוד צעד בחזרה למסלול בחזרה ללהנות מהחיים"

המשפט הזה או התובנה בעצם הגיעה לאחר שעשיתי את התרגיל בהתמודדות עם אובדן וצער

"אני בוחרת לקחת את הצער ולתעל אותו להיות unstoppable !!! ואני נחושה ליצור את החיים שאני רוצה לחיות."

תובנה שהגיעה לאחר תרגיל "כתיבת אמיתות מחזקות"